החלטה בתיק רע"פ 7954/04

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בחיפה כתב אישום (ת.פ. 6498/01), המייחס לו ארבעה אישומים שונים, כשלכולם משותפת מסכת עובדות של הוצאת כלי רכב במרמה מבעליהם והעברתם לאחרים באמצעות שימוש בייפוי-כוח מזויף, לא לפני שהמבקש הפקיד בידי בעלי הרכב שיקים ללא כיסוי.

           ביום 25.11.02 הודה המבקש - במסגרת הסדר טיעון - בעובדות כתב האישום בת.פ. 6498/01. בנוסף, צורף תיק פלילי (ת.פ. 3208/00), שהיה תלוי ועומד כנגדו בבית-משפט השלום ברחובות, בו יוחסו לו שתי עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי וקבלת רכב במרמה.

           על יסוד הודאתו, הורשע המבקש על-ידי בית-משפט השלום בארבע עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות; בעבירה אחת של קבלת דבר במרמה; בשלוש עבירות של שימוש במסמך מזויף ובארבע עבירות של הוצאת שיק ללא כיסוי. סך-הכל הסכומים אותם התחייב המבקש לשלם לבעלי-הרכב השונים ואשר לא נפרעו ולא שולמו עולה על 100,000 ש"ח.

           במסגרת הסדר הטיעון שהושג בין הצדדים הוסכם, כי הטיעון לעונש יידחה למועד אחר על-מנת לאפשר למבקש לפצות את המתלוננים. חרף סיכום זה, לא פיצה המבקש את המתלוננים.

           ביום 26.6.03 נגזר-דינו של המבקש בבית-משפט השלום בחיפה והוטל עליו עונש של שלושים וארבעה חודשי מאסר בפועל; הופעל עונש בן שישה חודשי מאסר על תנאי, שהוטל עליו בת.פ. 4119/93 בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. עונשי המאסר הוטלו במצטבר זה לזה ואף במצטבר לעונש אותו ריצה המבקש באותה העת. כמו-כן, הוטל על המבקש קנס בסך 25,000 ש"ח וכן מאסר על תנאי של שמונה-עשר חודשים, שלא יעבור עבירה דומה לזו בה הורשע בתיק זה במשך שלוש שנים מיום שחרורו; עוד חויב המבקש לפצות את המתלוננים בסך 102,000 ש"ח.  

           לבקשת המשיבה, ביום 20.10.03 תוקן גזר-הדין, כך שהמאסר המותנה שהופעל - בוטל, לאחר שהסתבר, כי מאסר זה כבר הופעל במסגרת ת.פ. 1583/99 של בית-משפט השלום בירושלים.

           על גזר-דינו של בית-משפט השלום בחיפה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה. ביום 10.6.04 דחה בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, א' רזי ו-א' שיף) את הערעור נוכח חומרת העבירות וריבוין, השיטתיות העולה מהן, הפגיעה באנשים תמימים שהפסידו את כספם ואשר לא פוצו. עברו הפלילי העשיר של המבקש אף הוא היה מהגורמים לדחיית ערעורו. לא זו בלבד, אלא שאף בערעורו בפני בית-המשפט המחוזי חזר המבקש על בקשתו לאפשר לו לפצות את המתלוננים. על-אף התנגדותה של המשיבה נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשתו והעניק לו אורכה נוספת, על-מנת לאפשר לו לעשות זאת, אך גם הפעם המבקש לא ניצל הזדמנות זו.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה טוען המבקש, כי נפלו שתי טעויות יסודיות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי: אי התחשבות ואי מתן משקל הולם לעובדת חלוף הזמן מאז מועד ביצוע העבירה ועד למועד סיום משפטו; אי התחשבות ואי מתן משקל הולם וראוי לכלל "אחידות הענישה", במובן זה שבמקרים אחרים ודומים הוטלו עונשים פחותים על-ידי בתי-משפט אחרים. מוסיף וטוען המבקש, כי טעה בית-משפט השלום עת שסירב לאפשר לו לפצות ולשפות את המתלוננים נגדו בשיעור מלוא הסכומים, וזאת טרם מתן גזר-הדין.

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי. טענות כנגד חומרת העונש אינן מעלות בדרך כלל שאלות חוקתיות ציבוריות או משפטיות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. עניינו של המבקש אינו נמנה על אלה, הואיל ולמעשה כל בקשתו היא לשוב ולהעמיד את העונש שהושת עליו לביקורתה של ערכאה נוספת. מכך עולה, כי המבקש לא הצביע על עילה למתן רשות ערעור (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). כך למשל נקבע ברע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על, 97 (1), בעמ' 42:

"בית משפט זה אינו נוהג ליתן רשות ערעור שעה שהערעור המבוקש עוסק אך ורק בחומרת העונש שנגזר: 'הלכה היא מימים ימימה, כי 'על חומרת העונש אין נוהגים לתת רשות לערער בכלל כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר'... רשות כזאת ניתנת רק במקרים חריגים ומיוחדים והמקרה דנן אינו כזה'" (ראו גם רע"פ 1459/91 טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 2092/04 קשקוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

           כאמור, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל, תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח החומרה בסדרת העבירות שביצע המבקש והיקפן, עברו הפלילי המכביד וכן לאור הנזק שנגרם למתלוננים, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

           מעבר לדרוש יוער, כי טענות המבקש ראויות היו להידחות גם לגופן. המבקש הורשע בביצוע עבירות חמורות בהן הוא הודה. מדובר במסכת מעשים מתוכננים היטב, אשר המבקש חזר עליהם כל אימת שחפץ ומבלי ששם לנגד עיניו את המתלוננים, אשר פגיעתו בהם הייתה חמורה.

           המעשים נשוא תיק זה חמורים והם כשלעצמם מצדיקים ענישה מחמירה. לא זו אף זו, אלא נראה כי אין זו מעידתו הראשונה של המבקש בתחום ההונאה והמרמה. לחובתו הרשעות קודמות בגין עבירות דומות ונראה, כי אין הוא למד את לקחו. יתרה מכך, אף ההזדמנויות שניתנו לו על-ידי בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי, להחזיר למתלוננים את כספם, לא מומשו חרף ארכות שהוענקו לו.   

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           ניתנה היום, י"ג בתשרי תשס"ה (28.9.04).

                                                                                                 ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: